לשנות את כיוון ההסתכלות: ממבט לאחור למערכת ניווט קדימה

כיצד שינוי בתפיסת הזמן שלנו יכול להשיב תחושת שליטה אישית ולאומית

כמעט בכל תחום בחיים: אישי, זוגי, מקצועי או לאומי. אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים שוב ושוב לאותו מקום, התחקיר.
רצון להבין מה קרה, מי טעה, איך אפשר היה למנוע ומעל הכול מי אשם.זו תגובה טבעית, אולי אפילו ביולוגית. משהו משתבש וקול פנימי מתעורר ודורש דין וחשבון.
אבל האם זו באמת הדרך הנכונה ללמוד, להתפתח ובעיקר למנוע את הכישלון הבא?

בטקסט הזה אני רוצה להציע זווית אחרת. כזו שלא מתנגדת ללמידה מהעבר אלא מבקשת להחליף את השאלה "מי טעה?" בשאלה "מה אנחנו יכולים לעשות עכשיו כדי שהעתיד יהיה טוב יותר?"

התחקיר – למה זה מרגיש כמו חקירה?

תחקיר, או חקירה, לעיתים קרובות הופך לכלי שמפעיל מנגנון הגנה ולא כלי ללמידה.
מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו מתבצרים בעמדות, מגייסים עובדות סלקטיביות (מי אמר פייק ניוז? או תקשורת מוטה?), נלחמים על צדק במקום להקשיב.זה קורה לנו בזוגיות – "אם היית מקשיב לי היינו מגיעים בזמן",
זה קורה בפוליטיקה – "אם היו עושים מה שאנחנו אמרנו, זה לא היה קורה",
וזה קורה גם אחרי הצלחות, "ההצלחה כולה בזכותי ואם לא הייתם מפריעים, זה היה עובד אפילו טוב יותר". תחקיר במובנו הפשוט הוא מבט אחורה. אבל מה קורה כשאנחנו משתמשים במבט הזה לא כדי להבין, אלא כדי לנצח?

תחקיר לאומי – ומה הוא לא יכול להבטיח לנו

ניקח לדוגמה את הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית לאחר אסון לאומי.
אני לא בא לשלול את עצם הרעיון. להפך, יש יתרונות ברורים לוועדות כאלה: איסוף מידע, חשיפת כשלים, שיפור תהליכים.
אבל כשאומרים שוועדת חקירה היא זו שתמנע את ה-7 באוקטובר הבא, זה טיעון שאני לא מסכים איתו ולא מאמין בו.

נכון, גם אחרי מלחמת יום הכיפורים הוקמה ועדת אגרנט. נאספו ממצאים. הופקו לקחים ואפילו נמצאו אשמים…
אבל המציאות מלמדת שזה לא מנע את ה-7 באוקטובר 2023.
למה? כי התחקיר תמיד מתייחס לעבר! לארוע שקרה! למחדלים שנחשפו בדיעבד!
ובדיוק כמו שאנחנו לא יכולים להיכנס פעמיים לאותו נהר, אנחנו גם לא נתקלים פעמיים באותה מלחמה.
ואם הייתה לנו מכונת זמן אולי היינו יודעים לפעול אחרת. אבל גם אז, זו הייתה רק השערה, ספקולציה.

טבע האדם: איך תחקיר יוצר "אנחנו והם"

תהליך התחקיר גם מחדד הבחנה אחרת הבחנה שמסוכנת לא פחות.
ההבחנה בין "אנחנו" ו"הם".מהר מאוד מתפתח מאבק על הנרטיב – מי צדק, מי הזהיר, מי התרשל.

זו כבר לא שיחה על לקחים, אלא על אגו, על כבוד, על זהות.וזו דינמיקה שמוכרת לנו היטב:

• בין מפלגות – קואליציה מול אופוזיציה.
• בין אוהדי קבוצות ספורט – מי שלא קופץ…
• בין בני זוג – אמרתי לך…
• ובמקרה החמור – בין קבוצות בחברה הישראלית, שמאבקן הפנימי הופך כמעט לקרב על הישרדות.

כשהשיח עובר מתוכן אישי או לאומי לשאלת הזהות, הוא כמעט תמיד מדרדר לפילוג.
וכשיש פילוג, קשה מאוד ללמוד, להשתנות, או להתקדם.
האנרגיה מוקדשת לשכנע מי אשם ולא לחפש איך עושים טוב יותר.

מה האלטרנטיבה?

חיזוי, סימולציה, בחירה קדימה.

אני לא מציע לוותר על למידה אבל אני מציע לעשות שינוי כיוון.
לא להסתכל על העבר כדי לשפוט אלא כדי להתבונן.להשתמש בו כמו במראה ולא כמו בשופט.
ולאחר ההתבוננות לשאול שאלה פשוטה אך עוצמתית:
מה אנחנו רוצים שיהיה? ומה אפשר לעשות היום כדי לקרב את זה?

כמו תחזית מזג האוויר: אוספים נתונים, בונים סימולציה.
רק שבניגוד למזג האוויר כאן יש לנו השפעה.
אנחנו יכולים לבחור פעולות, להחליט מה לעשות עכשיו, איך להתכונן, אילו מערכות לבנות כדי לשנות את התוצאה. אבל כמו בתחזיות, ככל שנתקרב לרגע האמת, נוכל לדייק, לבדוק מחדש, להתאים.
כל החלטה היא תחזית אבל גם הזדמנות.
ואם נתרגל את הגישה הזו נוכל להגיב במהירות, בגמישות, בלי להיתקע בפולמוס אינסופי על מה שהיה.

התחלה של ריפוי – אישי ולאומי

היתרון הגדול של תפיסת העתיד הזו הוא שהיא לא רק פרקטית, אלא גם נפשית.
היא מפחיתה תסכול.
היא מצמצמת את תחושת האשמה.
היא מחזירה לנו תחושת שליטה על החיים, על המערכות שאנחנו מנהלים, ועל החברה שאנחנו בונים.

אנחנו לא באמת יכולים לנבא את העתיד אבל אנחנו יכולים לדעת שהיום אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לקדם עתיד טוב יותר.

סיכום: לשנות את מערכת הניווט שלנו

הבחירה להפסיק לשפוט את העבר לא אומרת להתעלם ממנו.
היא רק אומרת להסתכל עליו אחרת.
כמקפצה, לא כקיר.
כמראה, לא כפסק־דין. זה שינוי במערכת ההפעלה שלנו.
משיפוט להגדרה.
מהאשמה לאחריות.
מהעבר לעתיד.

אם נרצה לשנות באמת כחברה, כזוג, כמדינה, כאדם זה יתחיל בשאלה: לא מי אשם, אלא לאן אנחנו רוצים להגיע ומה נבחר לעשות היום כדי להתקרב לשם?

המסע הוא היעד – וזה המסע של כולנו ביחד